הנדון: סעיף 18(ה) לפקודה נסוג בפני אמנות מס
כאשר חברה או עסק משלמים לתושב חוץ, והתשלום מהווה הכנסה חייבת בידי המקבל (ובהתקיים מספר תנאים נוספים) חלה, ככלל, חובה לניכוי מס במקור מהתשלום.
חברה או עסק המנהלים ספרים על בסיס מצטבר, רושמים את ההוצאות בדוחותיהם הכספיים ללא תלות במועד תשלום ההוצאה, כך שיכול להיווצר מצב בו נוצרת אי הקבלה בין מועד ההכרה בהוצאה בחברה הישראלית לבין מועד ניכוי המס במקור לתושב החוץ.
לרשות המסים היה חשוב למנוע חיסרון כיס מעצמה, ובאמצעות חקיקת סעיף 18(ה) לפקודה נוצרה הקבלה בין המועד בו רשאי המשלם לנכות את ההוצאה לצרכי מס לבין המועד בו המדינה מקבלת את המס מתושב החוץ הזכאי להכנסה, באמצעות מנגנון ניכוי מס במקור.
יחד עם זאת, היבטי חבות המס הישראלי לגבי תושב חוץ כפופים פעמים רבות לאמנה למניעת כפל מס (ככל שאמנה כזו רלבנטית ותקפה בנסיבות המקרה). יתרה מכך, בפקודת מס ההכנסה כמו גם בפסיקה הישראלית נקבע מפורשות שאמנה למניעת כפל מס כאמור גוברת על הדין הישראלי.
באמנות למניעת כפל מס שכרתה מדינת ישראל עם מדינות מסויימות, נכלל סעיף אי הפליה, שעיקרו בעיגון הכלל של אי הפליה בין הטיפול המיסויי שיחול בנסיבות מסויימות לגבי תושב מדינת ישראל לבין הטיפול המיסויי שיחול באותן נסיבות לגבי תושב חוץ (בהתאם ובכפוף להסדר אי ההפליה הספציפי ותנאיו).
לדעתנו, ישנם מקרים לא מעטים בהם תחולת אמנה על מקרה מסויים של תשלום לתושב חוץ, מונעת את תחולת סעיף 18(ה) לפקודה, כך שבאותם מקרים לא נדרש לדחות את מועד התרת ההוצאה גם אם ניכוי המס במקור בגין ההכנסה לא נוכה בהתאם להוראות הסעיף.
לפרטים נוספים ניתן לפנות אל עו"ד (רו"ח) שחר שטראוס או אל עו"ד (רו"ח) אריאל שפר ממשרדנו.
הצטרפו לניוזלטר שלנו